זמן להיות ביחד

"...הרבנית נמצאת כאן מדי פעם?", שואלת זהבה, מדריכת הקבוצה, את הבנות. הן מחייכות ומסבירות לה שזו שקיבלה את פניהם היא אשת הרב. חברי הקבוצה המבוגרת מביטים זה בזה בחוסר אמון מופגן. "הבנו שאת חלק מהצוות כמובן. אבל, משהו לא מסתדר פה", אומר אחד מהם לבסוף, "חשבנו שאת יחד איתן". "כמובן שאני ביחד איתן", השבתי בחיוך, "אנחנו משוחחות כבר שעות ארוכות"... • בלוג עם השליחה חני ליפשיץ בעמק קטמנדו - בירת נפאל

תעודת זהות

הגב' חני ליפשיץ קטמנדו, נפאל אוכלוסייה: 450 אלף היהודי הנודד: 20 אלף תרמילאים ישראלים פוקדים את העיר מדי שנה בית כנסת: אחד פז"מ שליחות: 6 שנים.

אני יושבת על הספה הסגלגלה יחד עם מור, אושרית, נגה, טלי, לירון ואסנת. ראשינו נשענים בנוחות על הכריות המרופדות. השמש שוקעת מאחורי גבינו, מותירה פסים אדומים זוהרים על השמים הכחולים.

מדובר בבנות מקסימות ואיכותיות, רובן מגיעות מקיבוץ קטן בצפון הארץ. זוהי פחות או יותר הפעם הראשונה שבה הן משוחחות עם אישה דתית-חרדית. מטבע הדברים יש להן אינספור שאלות ולא מעט דברים שהיו רוצות להבין. כמו תמיד, אני שמחה על ההזדמנות שיש לנו כאן לנתץ סטיגמות ולחבר לבבות.

אנו מנהלות שיחה עמוקה ומעניינת בבית חב"ד, כשבאמצע נכנסת קבוצה מאורגנת של מבוגרים שהגיעה לתור את נפאל בשמונה ימים, חלקם שעונים על מקלות הליכה מגולפים. הם מוחים את הזיעה ממצחם, לוגמים מהלימונדה הקרה שהגשתי ומתחילים לשוחח עמנו. תוך כדי שיחה הם מנציחים במסרטת הווידאו שלהם את המקום ומספרים ששמעו הרבה על בית חב"ד בקטמנדו, וחיכו לבוא ולראות בעיניהם את ה'ביחד' המיוחד המתרחש בין כתליו.

"הרבנית נמצאת כאן מדי פעם?", שואלת זהבה, מדריכת הקבוצה, את הבנות. הן מחייכות ומסבירות לה שזו שקיבלה את פניהם היא אשת הרב. חברי הקבוצה המבוגרת מביטים זה בזה בחוסר אמון מופגן. "הבנו שאת חלק מהצוות כמובן. אבל, משהו לא מסתדר פה", אומר אחד מהם לבסוף, "חשבנו שאת יחד איתן". "כמובן שאני ביחד איתן", השבתי בחיוך, "אנחנו משוחחות כבר שעות ארוכות".

"לא, לא, חשבנו שאתן חברות", הם אומרים. "אנחנו באמת חברות", השבתי. באותו רגע צלצל הטלפון. הרמתי את האפרכסת והמשכתי להקשיב בחצי אוזן לשיחה ביניהם. "אבל אתן לא דתיות, נכון?" הם שואלים את הבנות, "כי אנו רואים אתכן יושבות וצוחקות איתה והיא ממש דתייה, רבנית, אז איך אתן מסתדרות?" אני שומעת את נגה מספרת שנסעה לטיול רחוק בקצה העולם ונחשפה למשהו קרוב כל כך, ושהלוואי שבארץ שלנו היה גם כך. אסנת מספרת שהיא נוכחה לגלות שהשנאה שלה לדתיים הייתה תולדה של חוסר ידע, ושכאן אין דבר כזה 'חילונים' או 'דתיים', אלא אהבה בין יהודים. אושרית ולירון מוסיפות שהן בכלל לא חשבו להגיע לבית חב"ד ורק כשראו שזו נקודת המפגש של המטיילים הישראלים, הן נכנסו ומאז הן פה.

ואני? למרות שכבר שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים, אושר מציף את לבי. אני יודעת שפסגת השאיפות של הרבי מלובביץ' הייתה שכולנו נשב יחד כתף אל כתף. אני חושבת בכאב על הארץ היפה שלנו, ושלו רק כרינו אוזן לזעקתו של האח, יכולנו לשמוע שאל ה'ביחד' שלנו הוא מתחנן. כי רק ביחד נוכל. במיוחד היום, יותר מתמיד.

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת