הרהורים על מערכות היחסים במשפחה…

חג הפסח שהסתיים זה עתה, הביא עימו מפגשים משפחתיים רבים ומגוונים. וגם במשפחות הכי טובות, המפגשים הללו עוררו והעלו לא פעם קשיים, התמודדויות, מורכבות, כעס, או להבדיל גם קרבה ושמחה גדולה מהחגיגה המשותפת.

חג הפסח שהסתיים זה עתה, הביא עימו מפגשים משפחתיים רבים ומגוונים. וגם במשפחות הכי טובות, המפגשים הללו עוררו והעלו לא פעם קשיים, התמודדויות, מורכבות, כעס, או להבדיל גם קרבה ושמחה גדולה מהחגיגה המשותפת. 

לאורך החג קיבלתי פניות רבות הקשורות לקשיים שונים שצצו במהלך החג במערכות היחסים בתוך המשפחה המורחבת. "גיסתי עלתה לי על העצבים שהיא לא הפסיקה להעיר לכולם על כל דבר קטן שהפריע לה…". או מקרה אחר: "חמותי אישה כזו קרה שאני לא מבינה למה אנחנו בכלל טורחים לבוא? בקושי נותנת לנו חיבוק, חיוך או אפילו ברוכים הבאים, ההרגשה שם מאוד לא נעימה…".

מקרה אחד נגע לליבי במיוחד (כל הפרטים המזהים טושטשו ושונו): "אני נשואה כמעט שנתיים. בעלי בעקבות טראומה שעבר, התחיל לגמגם באופן בולט בשנה האחרונה. אנו דווקא מקבלים את זה באהבה ובאמונה, אני מנסה לעזור לו ולתמוך, התחלנו התחיל טיפול בנושא וכו'… בחג זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם המשפחה המורחבת של בעלי מאז שהתחילה בעיית הגמגום. המפגש עם המשפחה היה פשוט נוראי. דודה אחת טרחה לומר לו: 'זה מאוד עצוב מה שקרה לך…' ואני התפוצצתי עליה מרוב כעס על המשפט הטיפשי. גיס שלו התחיל לתת לנו מלא עצות להתמודדות עם גמגום, ובת דודה (ילדה קטנה) שלו התחילה לחקות אותו, כאילו זה מצחיק… אמא שלו אמנם מיד השתיקה אותה, אבל מבחינת תחושת ההשפלה זה כבר היה מאוחר מדי. רצינו רק לברוח משם ולחזור לפינה הנעימה שלנו ביחד… אני חייבת לציין שיש לנו הרבה חברים טובים ומפגשים חברתיים, ודבר כזה אף פעם לא קרה! אז איך זה שדווקא עם המשפחה, ועוד שלו (!!!) דבר כזה נורא קורה?".  

המקרה הכואב הזה מזכיר לנו את העובדה הפשוטה שמשפחה איננו בוחרים. ייתכן שאם דודה, אח, או גיס מסוים היו גרים בקרבתנו, כלל לא היינו מתחברים אליהם, אך כיוון שהם בני משפחה, המפגש הוא מוכרח מעצם החיבור במציאות המשפחתית.

מעבר לכך, לא פעם, חברים טובים מכירים אותנו ואת הרגישויות שלנו הרבה יותר מהדודה או מהגיס או מכל קרוב משפחה אחר. יש פעמים בהם דווקא הקשר היומיומי עם השכן או החברה, מחזק את ההבנה והרגישות ההדדית. יחד עם זאת, דווקא בתוך הקשרים המשפחתיים עוצמת הפגיעות היא שונה וגבוהה יותר מקשרי חברות.

בעקבות כל זאת, ולמרות שהפגיעה היא כואבת, חשוב להשתדל ולשים את הדברים בפרופורציות הנכונות. גם אם הדודה לא הייתה מאוד נחמדה, אם הגיסה עצבנה, או אם הדוד או החמות אמרו כמה משפטים לא במקום – זה לא נורא. זה עבר, היה, נגמר. הסיטואציות המשפחתיות הרחבות הללו, מעוררות תחושות ורגשות שונים אצל רבים מהמשתתפים ולא רק אצלנו. וממילא הרגישות היא גבוהה אצל כולם.

יתרה לכך, לא רק הרגישות היא גבוהה אלא גם הצרכים, ההרגלים, הציפיות והרצונות של המשתתפים הם שונים. האחד זקוק  ומצפה לשירים רבים יותר בארוחה, השני מצפה שיתנו יותר ביטוי לילדים, השלישי דווקא חפץ "לתקתק" ולצאת לחבר'ה, הרביעי מעונין להרבות בדברי תורה בעוד החמישי בכלל עשה טובה להורים שהגיע… אז דווקא כעת, לאחר שחזרנו לשגרה כדאי להביט אחורה, ולהתבונן על הדברים בצורה מעט שונה.

סלחנות – פעמים רבות, אם נברר לעומק את המקרה, נגלה שאף אחד לא היה מעונין לפגוע במזיד. גם זו שהעירה את ההערה הכי פוגעת, או ההוא שבקושי התייחס אלינו, סביר להניח שזה לא היה מתוך רצון אמיתי לפגוע, אלא מתוך אי הבנה, שונות, או חוסר תשומת לב. זה אמנם לא תמיד קל, אך היכולת להסתכל על המציאות מתוך עין סלחנית וטובה, מאפשרת לנו להמשיך את הקשר המשפחתי מבלי "לסחוב בלב".

תקשורת גלויה – לעיתים חשוב מאוד לפתוח ולדבר על התחושות בתוך מערכות היחסים. כעת, כמה ימים לאחר החג, זו יכולה להיות הזדמנות טובה להרים טלפון או להיפגש ולדבר על התחושות השונות שיושבות על הלב.

משפחה יש רק אחת – אף על פי כן, ולמרות הכל, אין תחליף למשפחה. גם החברים הכי טובים יכולים להתרחק עקב מעבר דירה, עומס החיים, או כל סיבה אחרת. משפחתנו לעומת זאת, לעולם תישאר המשפחה שלנו. וזוהי עוד סיבה טובה מדוע כדאי להיות סלחנים וסבלניים מעט יותר ומדוע חשוב לקחת את הדברים מעט יותר בקלות. להבין שאנו אמנם קרובים משפחתית, אך יכולים להיות מאוד שונים מבחינת האישיות, הגישה ותפיסת החיים האישית.

כוח של אהבה – לא פעם "ההערות" השונות או התגובות הלא נעימות באות דווקא מתוך מקום של אהבה ואכפתיות גדולה. נזכיר לעצמנו שהרגישות והפגיעות הן סימן דווקא לאהבה עמוקה וגבוהה. לכן כדאי לנשום עמוק, למלא את הלב באהבה, ליהנות ממה שיש, להתרגש מהדומה ומהכיף ומשותף, ולהתחזק בעין טובה של אהבה.

.ולסיום, כדאי להזכיר לעצמנו שהמפגש המשפחתי הוא גם הזדמנות לחזק את הביטחון הפנימי שלנו. לא משנה מה חושבים עלינו, מה אומרים, איך מתייחסים, מה מעירים או מגיבים – אנו שווים, טובים, אהובים ויקרים עד מאוד! שום אמירה לא תוכל להפחית מערכנו האמיתי.

.שנזכה להרבה אהבה וקרבה במשפחתנו ובכלל!

אודליה מימון היא מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים".

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת