לא בכדי זכה 'ר' אייזיקל חסיד' בתואר מיוחד זה. הוא היה יהודי ספוג תורה, יראת-שמים וחסידות, ומהמקורבים ביותר לרבי מצ'ורטקוב. כל שנה נהג לפקוד את חצר רבו. ביקוריו הביאו עמהם רוח רעננה, שיושבי החצר הקבועים ומי שנזדמנו אליה ייחלו לה והתענגו עליה.
נוסף על היותו בקיא גדול בדברי ימי החסידות ומנהיגיה, ושתמיד הייתה שגורה על פיו אמרה נאה, היה ידוע גם בכוח החידוד שלו. הוא היה חריף מחשבה וחד-לשון והיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מהאדם האומלל ביותר.
אולם מעל הכול זכתה להערכה בקרב החסידים יכולתו הייחודית להעלות בת-שחוק על שפתי הרבי עצמו. במיוחד היה ר' אייזיקל מגדיל לעשות בפורים. או-אז נהג להתחפש בתחפושות משונות, לשיר ולפזז לפני הרבי עד כי חייך במלוא פה.
ר' אייזיקל ורעייתו היו חשוכי-ילדים. למרות היותו קרוב מאוד לרבי, מעולם לא דחק את השעה ולא תבע מרבו הבטחה או ברכה לילדים. בפתקאותיו נהג דרך קבע להזכיר, בין שאר הדברים שעליהם ביקש – "לישועה בזרע של קיימא".
שנה אחת, בפורים, החליט ר' אייזיקל לחרוג ממנהגו. באותה שנה התחפש ר' אייזיקל לעובר-אורח זקן שעל גבו שק. נכנס ר' אייזיקל לבית-המדרש בשעה שכבר היה מלא מפה אל פה. בראש השולחן ישב הרבי וסביבו החסידים. משחקו של ר' אייזיקל היה מושלם כל-כך, עד שגרם לרבי לצחוק ממש. באותו רגע חש ר' אייזיקל כי זו שעת-כושר.
פתח את שקו והושיטו קדימה, כמבקש מהרבי נדבה. נטל הרבי פרוסת חלה וביקש להטילה לשק באמרו, "לחם לאכול ובגד ללבוש". ר' אייזיקל המחופש מיהר למשוך אליו את השק כאומר, "לא זאת ביקשתי". הביט בו הרבי בפנים קורנות ועמד להטיל מטבע לתוך השק, רמז לעשירות. אך גם הפעם לא נפתח השק. "מה תיתן לי, רבי, ואני הולך ערירי בלא בנים!", אמר הזקן המחופש, בקולו של ר' אייזיקל האמיתי.
בבת-אחת נמחה החיוך מעל פני הרבי. "הגם אתה בדוחקים?!", תמה ומיד הוסיף, "וכי אינך יודע את פירוש הברכה 'שעשה לי כל צורכי', כלומר שהקב"ה מספק ליהודי את צרכיו, ואם נדמה לו כי דבר-מה חסר לו, אות הוא כי אין זה מצרכיו האמיתיים?!".
נשתתק הרבי לרגע ושוב אמר: "האינך סבור, אייזיקל, כי מוטב לאדם שלא יהיו לו בנים מאשר יהיו לו בנים שיגרמו לו עגמת-נפש רבה?".
"אף-על-פי-כן", התעקש ר' אייזיקל, "יברכני הרבי בבן, ובנוגע לעתיד – הנסתרות לה' אלוקינו".
"לו יהי כדבריך", השיב לו הרבי, ומיד נתחדשה שמחת הפורים במלוא עוזה.
לשנה הבאה ילדה אשתו של ר' אייזיקל בן. זמן לא-רב לאחר מכן נפטרה האישה, ור' אייזיקל עבר להתגורר בעירברודי. כשגדל בנו, שלחו לעיר לבוב, ללמוד תורה בישיבתו של ר' אהרון ליטבק.
באותם ימים פעלה בלבוב אגודת משכילים צעירים, שכינתה עצמה 'מקרא-קודש'. מטרתה המרכזית הייתה להעביר צעירים מוכשרים מהיכלי הישיבות לבתי-ספר להשכלה גבוהה. יום אחד נודע לר' אייזיקל כי גם בנו נתפס ברשת המשכילים ובהשפעתם נטש את הישיבה. לא הועילו לאב החסיד כל תחינותיו ודמעותיו. "איני חפץ לגדול 'בטלן' ככל חבריי", הגיב הבן בהתנשאות ובבוז, "עליי לדאוג ל'תכלית'".
לא רק את הישיבה נטש הבן אלא גם את דרך התורה והמצוות. הוא חבר לאגודת המשכילים, ואף השפיע על כמה צעירים נוספים ללכת בעקבותיו. ר' אייזיקל שקע בדכדוך עמוק. אשתו נפטרה זה-כבר וכעת בנו-יחידו סר מדרך הישר.
הוא חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל-כן נסע לחצר הרבי. פורים בפתח ורוחו של ר' אייזיקל קודרת כלילה נטול ירח. לא נמצא מי שיוכל להעלות חיוך של תקווה ועידוד על שפתיו של המשמח הוותיק. בעיצומה של סעודת הפורים פנה לפתע ר' אייזיקל אל הרבי: "לפני חמש-עשרה שנים העניק לי הרבי, על-פי בקשתי, 'משלוח-מנות'. מבקש אני כעת כי ייטלנו בחזרה… אין לי עוד חפץ בו".
נזדעזע הרבי עד עומק נשמתו. "כיצד תדבר אייזיקל?! 'ייתמו חטאים' נאמר, לא 'חוטאים'. ועוד זאת, במקום הזה נותנים ולא לוקחים".
פרץ ר' אייזיקל בבכי תמרורים: "לא מדובר בחוטא בלבד, אלא בחוטא המחטיא את הרבים. מוטב היה לולא בא לעולם… אשם אני על כי לא שעיתי להזהרת הרבי, והנה אני במצב שטוב מותי מחיי…".
הביט הרבי בחסידו האומלל שנהפך לשבר-כלי, ולאחר הרהור ממושך הושיט לו כוס מלאה יין. "תנו שכר לאובד ויין למרי-נפש", ציטט הרבי את לשון החכם מכל אדם. ביד מהססת נטל ר' אייזיקל את כוס היין וגמעה עד תום.
מאז נשאר ר' אייזיקל בצ'ורטקוב. הוא והיין נעשו ידידים צמודים גם בימים הבאים. את יתרת חייו חי על הגבול הדק שבין שתייה לשכרות. שוב חזר לפניו החיוך, ושוב הקרין שמחת-חיים ושנינות. באי חצר הרבי תמכו בו באהבה ודאגו לכל צרכיו (ובכלל זה גם שלא יחסר לו המזג…). בתמורה היה ר' אייזיקל משקה אותם ממעיינו הבלתי-נדלה סיפורים נאים ואמרות-שפר לרוב.
('שיחת השבוע' בהוצאת 'צעירי-אגודת-חב"ד – המרכז', גליון 951)
