יהודי תלמיד חכם וירא-שמים נכנס אל הצדיק רבי מאיר מפרמישלן, והביע את רצונו העז לעלות לארץ-ישראל. שאלו הצדיק: "ומאין לך הכסף לנסיעה ארוכה כזאת?". השיב האיש שבכוונתו לפנות אל קרוביו וידידיו ולבקש את עזרתם. "בעזר ה', ודאי אצליח לגייס מהם את הכסף הדרוש, ארבע-מאות דינרי כסף", אמר.
הרהר הצדיק מעט ואמר: "ומה יהיה על ביטול תורה? האין זה איבוד זמן יקר?!". הגיב האיש: "וכי מה אעשה?".
אמר לו הצדיק: "מוטב שתשב פה, תעסוק בתורה ובעבודת ה', ואני אשיג בעבורך את הכסף". הופתע האיש למשמע הדברים, אך ניאות להישאר וללמוד תורה בבית-מדרשו של הצדיק.
בצאתו מן החדר הורה רבי מאיר לשמשו שלא להכניס אליו שום אדם במשך כחודש ימים. "גם אם זה יהיה אדם נשוא-פנים או עשיר גדול, אל תיתן לו להיכנס בשום אופן", ציווה.
בתום החודש נכנס היהודי שוב אל הצדיק, והצדיק קיבל את פניו כאילו לא ראהו שנים רבות. שאלו הצדיק למעשיו, והאיש ענה כי הוא ממתין לעלות לארץ-ישראל. הביט בו הצדיק ואמר: "הלוא הבטחתי לך שאשיג בעבורך את הכסף. ואם תאמר מניין ישיג מאיר את הכסף? מאיר אינו דואג, שהרי לביטחון בה' אין גבול. המתן כאן מעט, ואביא לך ארבע-מאות דינרי כסף".
קרא הצדיק למשמשו וביקשו לפתוח את הדלת עבור המבקשים להיכנס. אל החדר נכנס אדם מכובד, שניכר עליו כי הוא גביר גדול. כשהבחין כי בחדר הצדיק עומד אדם, נסוג אחורה וביקש לצאת, כדי שלא להפריע. אך הצדיק סימן לו לעמוד במקומו, ופנה אל התלמיד-חכם ואמר לו: "אספר לך סיפור שממנו תוכל ללמוד רבות על דרכי בני-האדם". ובהביטו על האיש הנכנס אמר: "אולי יועיל הדבר גם לו".
החל הצדיק לספר:
היה פעם יהודי עשיר ושמו ר' משה, שהתברך בבית גדול, בנכסים רבים, באדמות ובשפע רב. מידה אחת רעה הייתה בו, שהיה קמצן. מעולם לא הניח לעני או לאורח זר לדרוך על מפתן ביתו, ואת כל העניים ששיחרו לפתחו, היה שולח אל שכנו, מתתיהו. "שם תקבלו אוכל ומקום ללינה", היה אומר.
ואכן, מתתיהו השכן היה מקבל את כל העניים בסבר פנים יפות, טורח בגופו ובממונו ומארחם ברוחב-לב. מתתיהו לא היה עשיר, אך נדיבות-הלב שלו ושל אשתו הייתה שם דבר, וכך עזרם ה' גם בפרנסה הראויה לכלכלת ביתם.
בבית-הדין של מעלה התעורר קטרוג גדול: הייתכן שהגביר זוכה לעושר, בשעה שאין הוא נותן מלחמו לדל, ואילו מתתיהו שאינו עשיר גומל חסד בכל ליבו?! נמנו וגמרו ליטול ממנו את עושרו ולהעבירו לידי מתתיהו.
עמד אליהו הנביא ואמר, כי קודם שגוזרים את דינו של אדם מישראל, מבקש הוא רשות לנסותו. בלי ספק נטועה גם בו מידת הרחמנות. לבש אליהו דמות של עני עובר-אורח ובא לבית העשיר בימי החורף הקרים, ונקש בדלת, כולו רועד מקור.
יצא אליו המשרת ובתחנונים ביקשו להסתלק מהמקום. "אדוני רע-לב, ועלול הוא לגרש את שנינו אם תוסיף לעמוד פה", אמר. בתוך כך נכנס העשיר, הסתכל בבוז על העני וגער במשרת: "כיצד הרשית לאדם זר להיכנס לביתי?".
פנה אליו העני וביקש מהעשיר כוס משקה חם, לחמם מעט את גופו הקופא מקור, אך פני העשיר היו אטומים. "ביתי איננו מלון אורחים. עוד מעט יבקש גם ארוחה וחדר ללון", הפטיר בכעס, וציווה על המשרת לגרש את העני מיד מהבית.
חזר אליהו הנביא בוש ונכלם, ועל-כורחו ענה אמן על גזר-דינו של העשיר, המשיך רבי מאיר מפרמישלן בסיפורו, אך אז קפץ מאיר לפני בית-דין של מעלה ואמר: הלוא כלל גדול הוא שאין עונשים אלא אם כן מזהירים. תנו לי את המשימה ואני אזהיר את האיש.
הנה נמצא אצלי יהודי הרוצה לעלות לארץ-ישראל וזקוק לארבע-מאות דינרי כסף. והיה, אם יסכים העשיר ר' משה לסלק את כל הסכום בעבור היהודי הזה, וגם יתחיל לעשות צדקה ולתת בהרחבה לכל דורש, תבוטל הגזֵרה; אך אם לא ישוב גם אחרי אזהרתי, יינתן הדין ויבוצע העונש.
דממה השתררה בחדר, ואז פנה הצדיק אל התלמיד-חכם, בהביטו לעבר הגביר הממתין לתורו, ואמר: "הנה נמצא כאן העשיר ר' משה עצמו, נשאל את פיו מה יאמר על זה"…
הצדיק טרם סיים את דבריו, והגביר נפל על הרצפה מתעלף. כשהשיבו את רוחו, פרץ בבכי תמרורים ואמר: "אני הוא האיש. כל מה שסיפר הרבי מדוייק להפליא. אנא, חטאתי, עוויתי, פשעתי. הנני מתחרט בכל לבי ומקבל עליי מהיום לעזוב את דרכי הרעה".
מיד הוציא הגביר מכיסו ארבע-מאות דינרי כסף, ומסרם לידי התלמיד-חכם, שעדיין עמד משתומם ממה שראה ושמע. נרגשים בכל מאודם יצאו שניהם מהקודש, ובחום לבו הבטיח האיש לעשיר כי יזכיר את שמו בכותל המערבי. נפרדו שניהם לשלום, והאיש נסע תיכף לקחת את אשתו וילדיו, ויצא בדרכו לארץ-הקודש.
והעשיר שינה את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה, ביתו היה פתוח לרווחה, והִרבה לתת צדקה לכל הפושט יד, עד שלא עבר זמן רב והוא נודע כבעל-הצדקה הגדול בסביבה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות