השבוע, ביום שני, חל ראש חודש שבט, (על מאורעות חודש שבט תקראו במדור מודעות לשבוע זה) ובפרשת השבוע, פרשת בא נקרא על ראש חודש ובעצם על מצוות 'קידוש החודש' שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
באותו מעמד הראה הקב"ה למשה את צורת הירח כפי שהוא נראה בשעת המולד (פעם בחודש הירח מתכסה ואינו נראה לעין, ואחר מתחיל הוא "לגדול" מחדש, עד שבאמצע החודש נראה הירח במלואו, ושוב מתחיל הוא לקטון, וחוזר חלילה. הרגע בו מתחיל הירח להראות, אחר תקופת ה"כיסוי", הוא הנקרא בשם "מולד הירח"), ואמר לו: "כזה ראה וקדש". מאז מקדשים את היום הזה לראש חודש.
בזמן שהיו בתי הדין של הסנהדרין, היו מקדשים את החודש לפי ראיית עדים: כאשר היו באים שני עדים כשרים ומעידים שראו את "מולד הירח" במקום ובצורה כזו וכזו, היה בית-הדין מכריז על היום כראש חודש. אמנם גם אז היה אפשר לחשב את היום בו חל ראש חודש בדיוק, לפי חשבון מדוייק של מהלך הירח, אך המצווה היא שדווקא ישראל, באמצעות העדים, יקדשו את החודש. היום, שאנו נמצאים בגלות ובית-הדין אינו קיים עוד, משתמשים אנו בלוחות שנה הבנויים לפי חשבון מדוייק הקובע בדייקנות מתי חל ראש חודש.
יום ראש חודש הוא יום שמחה, ובתפילת שחרית מוסיפים את תפילת ה"הלל" וכן אומרים את מזמור התהילים "ברכי נפשי" ומתפללים תפילת מוסף. בנמך שבית-המקדש היה קיים היו גם תוקעים בחצוצרות, לקיים את שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם", וכמו-כן היו מקריבים קרבן מיוחד (מוסף).
בראש חודש נהוג היה לאסוף את העם ונשיא השבט או הנביא שבאותו הזמן היו מעוררים את העם ומעודדים אותו לחזק את מוסרות הדת.
נהוג לאכול סעודת ראש חודש, והטעם לכך קשור בסעודה הגדולה שהיו עורכים בשעתו בבית-הדין כדי שירצו העדים לבוא ולהעיד. יום זה הוא איפוא יום שמחה ועל כן אסור להתענות בו.
