התורה – של כולם
בית-הכנסת מלא מפה לפה, עוד מעט יכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.
טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?
הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?
עומק התורה
נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת שעקב" מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.
כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?
בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.
למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.
גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.
על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.
הרגליים של התורה
מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.
רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.
בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.
במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.
