המומחה והרבי

נדהמתי. "אתה אינך אדון הארץ ואין לך סמכות לפסוק בוודאות כזאת אם יהיו לי ילדים או לא", הגבתי ספונטנית, כשקולי חנוק מבכי.

בצעירותי התגוררתי בשכונת ברייטן-ביטש שבניו-יורק. יום אחד בקיץ תשי"ג התארחתי אצל חברה בת גילי, שהתגוררה בשכונת קראון-הייטס. טיילנו ברחוב להנאתנו, ועיניי נתקלו באדם מרשים מאין-כמוהו. לא ראיתי קודם לכן אדם בעל הדרת-פנים כזאת.

עצרתי מלכת. הצבעתי עליו ושאלתי את חברתי: "מי האיש הזה?". "הרבי מליובאוויטש", ענתה. הוא פסע ברחוב לבדו, וליבי התמלא רגשות של יראת-כבוד כלפיו. אני נושאת עמי את רישומה של ה'פגישה' הזאת עד עצם היום הזה. והייתה לי עוד פגישה עם הרבי ששינתה את חיי.

מאז ומתמיד אהבתי מאוד ילדים, אך עברו כמה שנים לאחר נישואינו ועדיין לא זכינו לפרי-בטן. הלכנו להיוועץ ברופא ידוע, מומחה גדול בתחום. לאחר סדרת בדיקות הגענו לפגישה אצל המומחה, כדי לשמוע את דעתו. "לצערי, לא תוכלי ללדת לעולם", פסק כבר בפתח דבריו.

נדהמתי. "אתה אינך אדון הארץ ואין לך סמכות לפסוק בוודאות כזאת אם יהיו לי ילדים או לא", הגבתי ספונטנית, כשקולי חנוק מבכי. הרופא המומחה ניסה להסביר את דבריו בהסברים רפואיים-מלומדים, אך אני כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב לו. "דיי שחרץ את גורלי, שגם אתן לו הזדמנות להוכיח זאת?!", אמרתי בליבי, ויצאתי עם בעלי מחדר הרופא ומעיניי זולגות דמעות עד אין קץ.

זמן-מה לאחר מכן, בשלהי שנת תשכ"ו, התכוננו, בעלי ואני, לערוך ביקור בארצות-הברית. ביקשתי מאבי שיסדיר בעבורנו פגישה עם הרבי.

לפגישה הצטרפו גם הוריי, ויחדיו נכנסנו אל הקודש פנימה. הרבי קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא לחץ את ידי אבי ובעלי, חייך אלינו קלות והזמין אותנו לשבת.

הגשתי לרבי פתק ובו שטחתי את הבעיה שממנה אנו סובלים. ציינתי גם את חוות-דעת הרופא המומחה, שאין לי כל סיכוי ללדת ילדים, וביקשתי מהרבי ברכה שהדבר יתבצע בדרך של למעלה מן הטבע. הרבי נטל ממני את הפתק, עיין בו והניחו בצד. עתה, כך סברתי, יתייחס הרבי לבקשתי, אך לא. הרבי פנה אל אבי והחל להתעניין בעיסוקיו ובמעשיו.

בהמשכה של הפגישה פנה הרבי אל בעלי וביקשו שיֵצא ויפרוץ מתוך ארבע האמות של ה'כולל' שבו למד אז ויתחיל לעסוק בקירוב יהודים. "רבים המתקרבים ליהדות ומחפשים הדרכה בתורה ובהנהגה, אתה ברוך-ה' מוכשר לכך, והרי זו מצווה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים", אמר.

[זמן קצר לאחר אותה פגישה אכן מימש בעלי את בקשת הרבי וייסד את ישיבת 'המבתר', ישיבה לתלמידים מתחילים ו'כולל' לאברכים. וברוך-ה' זכה להעמיד תלמידים לאלפים בלי-עין-רעה ועוד היד נטויה, לאורך ימים ושנים טובות.]

האווירה בפגישה הייתה חמימה ו'ביתית' במיוחד. עם זה הייתי מודאגת, משום שהרבי לא התייחס כלל לבקשה שלשמה קבענו את הפגישה עמו. קורטוב של צער ליווה אותי במשך כל אותן דקות יקרות במחיצת הרבי. הטרידה אותי המחשבה שמא ננעלו, חלילה, שערי שמים ובשל כך אין הוא מגיב לבקשתי.

בשלב כלשהו נראה היה כי הפגישה הגיעה לקיצה. הרבי לוחץ שוב את ידיהם של אבי ובעלי ומברכם לשלום, ואני חשתי לחוצה ומאוכזבת מאוד: בעוד שניות מספר נצא החוצה ללא הברכה המיוחלת. אלא שבאותה שנייה לחוצה, פנה אליי הרבי ובחיוך קל הנסוך על פניו הקדושות, אמר לי: "שנשמע ממך בשורות טובות בשנה זו!". לא הייתי זקוקה ליותר מזה. עניתי 'אמן' מודגשת ויצאתי מחדרו של הרבי. הייתי המאושרת באדם.

הבטחת הרבי התממשה במלואה. עוד באותה שנה ממש יכולנו לבשר לרבי כי אנו מצפים ללידת בננו בכורנו. זכינו גם לקבל את מענה קודשו של הרבי למכתב הבשורות הטובות שלי. הרבי בירך אותנו שתהיה הלידה כשורה ובנקל, ובתחתית המכתב, בצמוד לחתימת יד-קודשו, אף הוסיף בכתב ידו לברכנו ב"נחת יהודי אמיתי".

לאחר מספר שנים, כאשר שוב ביקרנו בארצות-הברית, ביקשנו להיפגש עם הרבי שנית, הפעם כדי לקבל את ברכתו לעוד ילדים. בהשגחה פרטית מופלאה, כאשר הגיע מועד הפגישה, כבר יכולתי לבשר לרבי כי אנו מצפים ללידת בתנו. הרבי הגיב בשביעות רצון ובירכנו "שהכול יעבור בשלום ותרוו נחת יהודי אמיתי מכל יוצאי חלציכם".

באותה פגישה אירע דבר מעניין: ארבע פעמים נפרדות חזר הרבי על ברכתו "שהכול יעבור בשלום". כשיצאנו החוצה הבעתי על כך את פליאתי, אך הדבר נשכח ממני. והנה מסתבר שהרבי צפה את תלאות הלידה. בניגוד לפעם הקודמת, הייתה לידה זו כרוכה בסיבוכים ובסיכונים רבים, שלא נצפו מראש. במהלך הלידה היו רגעים מתוחים וקשים מאוד. במבט לאחור, הרגשתי שברכת הרבי שחזרה ונשנתה – "שהכול יעבור בשלום" – ליוותה אותנו באותה שעה קשה והביאה לידי סיומה הטוב.

(את הסיפור הזה סיפרה הרבנית מרים ברובנדר, רעיית הרב חיים ברובנדר, ראש ישיבת 'המבתר' [בכניסה ליישוב אפרת], לארי סמית מהשבועון 'כפר חב"ד')

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת