"לפנינה אין מזל" – נהגו הכל לומר, ודומה היה שצדקו בכך. כבר שנים רבות שהיא יושבת ברווקותה ולא נראה שבעתיד הקרוב תמצא את בן-זוגה.
פנינה עובדת דרך קבע בחנותם של הוריה המזקינים. יום-יום פותחת היא את החנות הגדולה, משרתת בנאמנות את הלקוחות כשהיא ניצבת מאחורי הקופה. היו שגמרו אומר לשדכה, ניסו וניסו, אך ללא הועיל. כך עברו עליה הימים כשהוריה מבכים את מר גורלם ונושאים תפילה לבורא-עולם שיושיעם.
על הקליינטים הקבועים בחנות ההורים נימנה גם הרב הורביץ, מחסידי חב"ד. עשיר בשמחת חיים נוהג היה להכנס כשחיוך נסוך על פניו ובפיו "אַ קורצע ווארט" – פתגם חסידי קצר – דבר שגרם לשומעיו לרצות תמיד להטות אליו אוזן.
אף הוא ידע על הדאגה המעיקה על בעלי המקום, ובהתאם לכך היו גם דברי העידוד שבפיו. אלא שבעצמו הרגיש שלא די בכך, וכי יש לפעול בצורה יותר רצינית. זאת היתה הסיבה שיום אחד נכנס הוא אל החנות כשבפיו ההצעה הבאה: לפנות אל הרבי מליובאוויטש!
לא קל היה לשכנע את ההורים להסכים. מה לנו ולרבי? – שאלו בתמיה – הרי איננו שומרים תורה ומצוות! אלא שהוא הסביר להם את מטרת הפניה: הרבי דואג ואוהב כל יהודי, בכל מצב שהוא. למעשה הרי שזהו תפקידו – לעזור ליהודים!
הם עשו כעצתו ופנו אל הרבי, שוטחים לפניו את מר-ליבם. הרבי מאזין בקשב כשלפתע הוא שואל: "ואיך הפרנסה?". תחילה לא הבינו לאן חותר הרבי בדבריו, והשיבו כי מחזיקים הם חנות הפתוחה במשך שבעת ימי השבוע – אשר על-כן אין הם סובלים מבעיות פרנסה. אם כן, אמר הרבי, לא יתכן שמצב הפרנסה שפיר. "מה?" – שאלו ההורים, "מה הקשר בין שני הדברים?", אבל הרבי הסביר: פרנסתו של יהודי באה לו בזכות הקב"ה, ורווחים שאינם כשרים אינם יכולים להביא לפרנסה. "אבל – המשיכו ההורים וטענו – כיצד זה נוכל לסגור את החנות בשבת, כאשר דואגים אנו לשידוך הגון עבור בתנו, שיתכן ואף נצטרך להשקיע בכך הון רב!". יודעים אתם מה? – סיים הרבי – סגרו את החנות והריני מבטיחכם שמיד לאחר מכן ימצא חתן לבתכם!
* * *
חמש-עשרה שנים עברו. הרב הורביץ כבר איננו מתגורר באותו האזור כך שגם לא עלה בידו לברר מה ארע בסופה של אותה פרשה. והנה, יום בהיר אחד, פוגש הוא את פנינה: דוחפת לפניה עגלת תינוקות ולצידה צועד גבר לא מוכר…
האמנם אינני חולם? – שאל את עצמו, אך אחר שלא התבייש וניגש לברר אם… התברר שלא טעה. הסיפור ששמע הותיר אותו בפה פעור:
שלוש שנים חלפו מאז אותה פגישה עם הרבי – סיפרה פנינה. על חתונה כבר לא חשבתי והעסקתי את עצמי בעבודת החנות. בוקר אחד, כשהתקרבתי אליה, חשכו עיני: במקום בו היתה אמורה לעמוד חנות ניצבה לה חורבה עלובה, שעשן שחור עדיין מיתמר ממנה. נודע כי בלילה עברה במקום קבוצת צעירים ניאו-נאצים, וזו החליטה לבצע פוגרום בחנות המצליחה שבבעלות יהודית. פך אחד של נפט וגפרור גרמו לכך שמהחנות הגדולה לא נשאר כל זכר.
אני והורי החלטנו לקחת בינתיים פסק זמן מעבודה, ואת כספי הביטוח השקענו בבנק. וראה זה פלא, ממש באותם ימים הוצע לי להכיר בגבר העומד לידי, שאחר זמן קצר, כשמצא חן בעיני ואני בעיניו, החלטנו להנשא…
ועתה, ראה לאן הובילה עקשנותנו: אילו סגרנו את החנות מיד כשאמר זאת הרבי, לא היו עוברות עלי 3 שנים של בדידות. כך הלא אמר הרבי להורי: "קודם עליכם לסגור את החנות ואחר-כך מבטיח אני לכם שפנינה תמצא את זוגה"…
והנה, רק נסגרה החנות ואני נישאתי בשעה טובה. חבל רק שחיכיתי לפוגרום…
