לנקות בשמחה

קחו, למשל, את העניין המרכזי של חודש אלול – התשובה. בלי אור החסידות, תשובה מתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת.

באה החסידות ומלמדת, שגם התשובה יכולה לבוא עם חיוך ושמחה, עם מרץ ורעננות, עם ריקוד ועליצות-הנפש – ואין שום סתירה בין השניים.

מבט חיובי

רק החסידות יכולה להוליד את האימרה: אם כל מצווה צריך לקיים מתוך שמחה, על-פי הכתוב, "עבדו את ה' בשמחה" – הרי מצווה כה חשובה כמצוות התשובה, המתקנת את כל הפגמים והחסרונות, על-אחת-כמה-וכמה שצריך לקיימה מתוך שמחה רבה. זו גישתה המיוחדת של החסידות, שהצליחה להאיר באור-יקרות את כל מרכיבי החיים היהודיים.

לעומדים מבחוץ, נראה לפעמים הדבר כהתייחסות קלילה לחיים. כאילו אומרת החסידות: למה 'לקחת ללב'? ריקוד פה, כוסית 'לחיים' שם, אימרה שנונה לפי הצורך – והכול מסתדר. אך זו התרשמות שטחית בלבד. מי שמכיר את החסידות לעומקה, יודע עד כמה היא רצינית וחודרת כליות ולב. מי שהתוודע למשנתה של החסידות, למד כי גם האימרה החסידית ה'שובבה' ביותר נושאת בתוכה תכנים עמוקים ורבי-משמעות. אין כאן שום קלילות, חלילה, אלא ראייה אחרת של דברים.

החסידות מפנה את המבט לעבר הצד החיובי שבכל דבר. לא שאין היא מודעת למגרעות ולצדדים שליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על-ידי הגברת הטוב.
ככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, כן יצטמצם כוחם של הרע והשלילה. סילוק הרע, אף שהוא הכרחי, מלכלך את הידיים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדי דגש על ניקוי הרע, ימצא בסוף את עצמו מתעסק ברע רוב ימי חייו.

שתי דרכים

במיוחד תקפים הדברים בימים אלה, של תשובה והתעוררות. אתה עומד לפני יהודים אחרים ורוצה לעוררם לתשובה. באפשרותך לתאר עד כמה הם טועים ושקועים בחטא. אך יש בידך להסביר כמה טוב ללכת בדרך התורה ולהיות קרוב אל ה'. שתי הדרכים עשויות להשפיע, אבל הראשונה עלולה גם לדכא, לקומם, לעורר תגובות נזעמות; ואילו השנייה רק מקרבת, רק מחממת, רק מעוררת אהבה לה' ולתורתו.

כך גם בהתמודדות האישית הפנימית:
אם נתרכז בחסרונותינו, בסיכום, העגום לפעמים, של הישגינו במשך השנה שחלפה, אנו עלולים לשקוע בעצבות ובקדרות ואף להגיע לייאוש. צריך לדעת את המגרעות, אבל הדגש צריך להיות על העתיד ולא על העבר, על ההחלטות הטובות ולא על הכישלונות.