לא-הרחק מהעיירה ליאוזנה, בדרך העולה לוויטבסק, התגוררה אלמנה בעלת פונדק-דרכים ולה בן ושתי בנות. הבן גלה למקום תורה והבנות סייעו לאימן בניהול הפונדק. כשהגיעה הגדולה בבנות לפרקה, מצאה לה אימה שידוך הגון – בחור כישרוני ולמדן. לאחר החתונה הוסיף החתן הטרי, זאב שמו, להקדיש את מירב זמנו ללימוד תורה, בעוד צורכי ביתו מסופקים לו בכבוד מהכנסות הפונדק.
עם אורחי הפונדק הקבועים נמנה גם כומר העיירה, שהיה איש לבבי ורחב-אופקים. במרוצת הזמן נקשרה ידידות איתנה בין זאב לבין הכומר. הם נהגו לשוחח בענייני אמונה ורוח.
בוויכוחים שביניהם הייתה ידו של זאב על העליונה, אולם הכומר לא נפגע מכך ואף נהג לשבח באוזני חבריו הכמרים את ידידו "היהודי המלומד".
באחת משיחותיהם סיפר הכומר לזאב, כי לא-מכבר שוחח עליו עם ההגמון היושב בוויטבסק, וזה מצא בו עניין רב. "אם תסכים לבוא עמי אל ההגמון ולהתווכח גם עמו בענייני דת ואמונה, תעמיד את כישוריך במבחן אמיתי וגם תזכה לכבוד רב", אמר הכומר.
זאב התפתה לנסוע לוויטבסק. שם, בבית ההגמון, המתינו לו עוד כמה כמרים שגם הם שמעו עליו וביקשו להתרשם ממנו בעצמם. עד מהרה התפתחה שיחה תאולוגית, שגלשה לוויכוחים בין היהדות לבין – להבדיל – הנצרות. זאב הכה את יריביו שוק על ירך.
בעקבות זאת החל ההגמון לרחוש כבוד רב לזאב. פעם אחת, כשהזדמן ההגמון לעיירתו של זאב, בא במיוחד לפונדק כדי לפגשו. תחושת החשיבות העצמית של זאב סחררה את ראשו.
לעומת זאת, בסביבתו היהודית לא זכה למידת ההערכה שלדעתו היה ראוי לה. יתר על כן, בדיוק באותם ימים נקלעה לפונדק חבורת תלמידי-חכמים. אלה שוחחו ביניהם שיחה תורנית, וזאב ניסה להתערב ולהוכיח את כוחו. ואולם בני החבורה, שהיו מבוגרים ממנו וייתכן שאף למדנים ממנו, סנטו בו. "אברך צעיר צריך להקשיב לדברי המבוגרים ולא לקפוץ בראש", אמרו לו.
זאב נפגע מאוד. כעבור זמן קצר קם ונסע לוויטבסק. לאחר כמה ימים, זה היה בערב שבת חנוכה, קיבלה משפחתו איגרת קצרה ממנו: "אני שוהה כעת אצל ההגמון בוויטבסק. יש לי דירה משלי ואני זוכה כאן לכבוד רב. ההגמון מבטיח לי עתיד מזהיר".
זעקת המשפחה עלתה עד לב השמים. מיד עם צאת השבת קמו האלמנה ובתה, הרעיה הנטושה, ועל אף השלג הכבד והקור העז, יצאו לליאוזנה.
כשהתפרצו השתיים לבית-מדרשו של רבי שניאור-זלמן, בעל התניא, הסב הצדיק בחברת תלמידיו לסעודת מלווה-מלכה. "רבי, הושיעה-נא!", זעקה האם מעומק ליבה, וגם הבת החרתה-החזיקה אחריה: "עזרו לי! הצילו את בעלי השוהה בביתו של ההגמון בוויטבסק!".
הרבי ביקש לשמוע על השתלשלות המקרה ולבסוף שקע בהרהוריו. כעבור כמה רגעים פתח ואמר:"אספר לכם מעשה שאירע אצל רבי, המגיד ממזריטש, בשנת תקכ"ט.
"לא-הרחק ממזריטש הייתה עיירה לא-יהודית שבה התגוררה משפחה יהודית בודדת. יום אחד נכנסה רוח שטות בליבו של אחד מבני המשפחה, אברך למדן וירא-שמים, והחליט להמיר את דתו. הוא החל להתרועע עם הכומר המקומי, וזה קיבלו בזרועות פתוחות. לא הועילו כל תחנוני האב לפני בנו וכל מחאותיו באוזני הכומר – האברך היה נחוש בכוונתו להמיר את
דתו.
"בא האב אל רבנו המגיד ופרץ בבכי מר: 'רבי, הצילה את בני משמד!'. רבנו המגיד שקע בדבקות. לפתע החל לומר פירוש על הפסוק 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה''". כשאמר זאת, נעצמו עיניו של רבי שניאור-זלמן, והוא חזר מילה במילה על ביאורו של המגיד ממזריטש.
רבי שניאור-זלמן המשיך: "כשסיים את ביאורו לפסוק, הורה רבנו המגיד למניין מתלמידיו, ואני בתוכם, לומר כל הלילה תהילים בכוונה עצומה. והנה זה פלא, כאור הבוקר הופיע הבן התועה בבית-מדרשו של המגיד. הוא שהה שם ימים אחדים, בלי שאיש מעמנו יחליף איתו מילה, עד שלבסוף נכנס להיפרד מעל רבנו ונסע לביתו".
כשסיים רבי שניאור-זלמן את דבריו אלו, בירך ברכת-המזון ופנה לחדרו.
תלמידיו של רבי שניאור-זלמן, שנותרו סביב השולחן, קלטו את הרמז ולא איבדו זמן. הם בחרו מתוכם מניין, אשר התכנס באחת מפינות בית-המדרש לאמירת תהילים כל הלילה. מזמורי התהילים נאמרו על-ידם בכוונה רבה ומתוך לב נשבר.
בבוקר הופיע בבית-המדרש בליאוזנה אברך זר, שאיש לא הכירו. בראותו את כולם יושבים ואומרים תהילים, נטל גם הוא ספר תהילים והצטרף אליהם. פתאום החל ממרר בבכי. אז הבינו התלמידים כי אכן זהו אותו זאב.
זאב נותר בליאוזנה כל ימי החנוכה והאזין בשקיקה לדברי התורה שנאמרו על-ידי הרבי.
לאחר ימי החנוכה נכנס אל הרבי ל'יחידות' ואחר-כך נסע לביתו. מאז החל להופיע תדיר בחצר הרבי, ואת כישוריו הרבים הפנה מעתה לתורה ולחסידות. עם הזמן נעשה חסיד אמיתי, עובד השם באמת ובתמים.