מעצרו של הרבי מליובאוויטש היה שיאו של מאבק שהתנהל זה שנים בין היהדות הדתית בברית המועצות ובין השלטון החדש, שאמור היה לשרש כל זיקה למורשת היהדות. על פי "תורתו" של לנין, אבי המהפכה הקומוניסטית, לא היתה ליהדות זכות קיום בתור עם והשלטונות ניהלו מלחמת חורמה, כדי להתנכל לחינוך היהודי ולשים לאל כל פעילות שנועדה לחיזוק החישוקים היהודיים. מאז שקיבל על עצמו את נשיאות תנועת חב"ד, עם פטירת אביו רבי שלום-בר שניאורסון בב' ניסן תר"פ (1920), פיתח רבי יוסף-יצחק פעילות ענפה לייסוד בתי תלמוד-תורה, ישיבות וחיזוק בתי הכנסת, המדרש, המקוואות ועוד. פעילותו היתה לצנינים בעיני ראשי ה"יבסקציה" – המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, – שראו בו "אויב מס' 1". מאז שנאלץ ב-1924 לעזוב את עיר מגוריו רוסטוב ולעבור ללנינגראד, בעקבות הלשנה של אנשי ה"יבסקציה", עמד הרבי תחת מעקב צמוד של המשטרה החשאית, ששמרה את צעדיו וחיכתה להזדמנות לסלקו מדרכה של ה"מהפכה".
האמנם היו כל ההאשמות שהוטחו בו – עלילות? לא ולא. הוא פעל והפעיל "גדודים" של יהודים, רובם חסידיו, שמסרו את נפשם ומילאו את שליחותו בתנאים קשים ומסוכנים ביותר, תנאי מחתרת ממש. אמנם היו כל הפעולות חוקיות – כי הרי המשטר הקומוניסטי הבטיח באופן רשמי חופש דת מוחלט – אך הקומוניסטים היהודיים, ה"יבסקציה", שביקשו להשתלט על הרחוב היהודי, אצה להם הדרך ולא היו מוכנים להסכים לכך, שבדרכם ה"מהפכנית" יעמוד יהודי עקשן, העומד על דעתו וזכויותיו. הם שנאו אותו שנאת מוות והיו להם סיבות "טובות" לכך.
שבועת-המחתרת של 10 המופלאים
|
היחיד שעמד מול נחשול אדיר זה של הטמעה בכוח הזרוע – היה הרבי מליובאוויטש. שליחיו הגיעו לכל מקום • לא לחינם איפוא היה הרבי מליובאוויטש על ה"כוונת" של היבסקציה. |
המהפכה הבולשביסטית השפיעה על ההמונים היהודיים ברוסיה השפעה דו-ערכית. מצד אחד היא ביטלה את האנטישמיות הרשמית ואף הכריזה מלחמה עליה ומאידך הנהיגה חינוך כפרני וקידשה מלחמה נגד כל גילויי האמונה, הדת והחינוך היהודי. הופעל לחץ עצום על רבנים שיעזבו את קהילותיהם, ישיבות נסגרו ובתי כנסת הפכו למחסנים או מועדוני תרבות.
בשלב מאוחר יותר אף עלה הכורת על העתונות והספרות היהודית, לימוד העברית הוכרז כאסור בתכלית, בתי דפוס נסגרו, בתי ספר יהודיים פורקו ודממת מות אפפה את החיים היהודיים. הקומוניסטים אף מצאו משתפי פעולה לא מעטים בקרב עסקני מפלגות-השמאל היהודיות, שהשתלבו בשלטון החדש והטיפו להתבוללות מואצת.
במצב טראגי זה היתה היהדות הדתית הרשמית ברוסיה משותקת וחסרת אונים להשיב מלחמה. ההמונים, ששמחו, כאמור, על מה שנראה היה להם כקץ האנטישמיות הרוסית המסורתית (תחום המושב בוטל והאוניברסיטאות, כמו שורות הקצונה בצבא נפתחו בפני יהודים) היו פאסיביים ולא גילו התנגדות מאורגנת ל"ג'נוסייד" הרוחני, שהשלטונות בצעו ביהודים ובאמונתם.
היחיד שעמד מול נחשול אדיר זה של הטמעה בכוח הזרוע – היה הרבי מליובאוויטש. שליחיו הגיעו לכל מקום ובמקום כל בית ספר יהודי שנסגר, הוא ייסד במקום "חדר", מימן שכרם של המלמדים, תיקן מקוואות, תמך בבעלי מלאכה שומרי שבת, שלא ייאלצו לחלל את יום המנוחה המקודש וייסד במחתרת ישיבות, אף בבוכארה הרחוקה.
ב-1922, בגבור הגזירות והלחץ של ה"יבסקציה" על החיים היהודיים, כינס הרבי מליובאוויטש בחדרו תשעה צעירים והשביע אותם למסור את נפשם על עניני היהדות "עד טיפת דמם האחרונה". באחת משיחותיו מאוחר יותר, הוא תיאר קבוצה זו כאנשים העשויים ללא חת, אשר פעילותם הטביעה חותם על החיים היהודיים ברוסיה הקומוניסטית. הם חילקו ביניהם את המדינה וכל אחד פעל בתחומו, תוך תיאום עם הרבי, שהיה ה"עשירי" במנין המופלאים, שנשבעו לגדור את פירצות היהדות ברוסיה, בדרכי מחתרת בלתי מקובלים. שמות ה"מושבעים" נשמר בסוד כמוס ועד היום לא פורסם. ידוע רק שאחרים מהם כבר אינם בחיים, ואחד מהם, הרב בנימין גורודצקי, מנהל עתה את פעילות חב"ד-ליובאוויטש בצרפת ובארצות המאגרב.
לא לחינם איפוא היה הרבי מליובאוויטש על ה"כוונת" של היבסקציה. אולם העילה המיידית למעצרו היו שתי התפתחויות, שארעו שניהם בשנת 1927, שתיהן בעיר לנינגראד.
נגד ועידת הקהילות "מטעם"
בלנינגראד היה ליבסקציה מוסד בשם "ספר ובית ספר", שמטרתו היתה להפיץ את הדעות הכפרניות של הקומוניסטים היהודיים ולהביא להתבוללות מהירה של היהודים. הם הפיצו ספרים מטעמם, ועשו נפשות לעתונם באידיש "עמעס" (אמת בכתיב המעוקם שלהם). בראשית שנת 1927 התברר, כי הפעילות של מוסד זה ירדה לשפל המדרגה. מספר המבקרים במועדונים שלהם ירד פלאים, מנויי עתונם פחתו והלכו ומספרם ירד מתחת לאלף ובהתאם לכך, פחתו גם ההכנסות וגם ההשפעה שלהם.
אנשי היבסקציה חקרו ודרשו לסיבת הדבר, וכאשר ערכו אספת חברים בלינינגראד, כדי לברר מה קרה, השיבו כל הנוכחים פה אחד, שהנה התישב בעיר, לפני זמן לא רב, הרבי מליובאוויטש ובהשפעתו התחילו יהודים שוב למלא את בתי הכנסת ותהליך ההתבוללות נבלם. ראש היבסקציה הלנינגראדית רתח מזעם והתבטא כי אם כך הדבר, יש לסלק את הרבי מן הדרך…
הסיבה השניה היתה נעוצה ביוזמה שבאה "מלמעלה", לכנס בלנינגראד ועידה של הקהילות היהודיות, כדי לטכס עצה "לחיזוק הדת". זו היתה העילה הרשמית, אולם מארגני הכינוס ובראשם מנהיגי קהילת לנינגראד, שרובם היו יהודים מנותקים מהמסורת היהודית – קיוו כי בועידה יעלה בידם להעביר רפורמות שונות בתחום החינוך היהודי, ייסוד בתי ספר "מתוקנים", ברוח הזמן וכו'.
הרבי, שנתבקש על ידי ראש קהילת לנינגראד, עו"ד במקצועו ואדם חילוני בתכלית, לתמוך בכינוס הועידה ולהוציא "קול-קורא" בהתאם – סירב לעשות זאת. כאשר לחצו עליו, הוא יצא בחריפות נגד הועידה ושלח שליחים לערי רוסיה, כדי להזהיר את הרבנים ועסקני הקהילות, מפני המזימה של היבסקציה. הללו, שידעו היטב כי בלי הסכמת הרבי לא יוכלו לכנס ועידה כזו, ובמיוחד לא בלניגראד – בערה חמתם להשחית והם גרמו למעצרו של הרבי.
מה הם רצו להשיג במעצר זה? על שאלה זו אין תשובה מדוייקת ומוסמכת וכנראה שגם לא תהיה, כל עוד לא ייפתחו הארכיונים הסוביטיים ולא יתגלו המסמכים הקשורים בפרשה זו. יתכן שרצו להפחיד את הרבי, שיסלק את ידיו מהפעילות הענפה בה עסק. יתכן שביקשו ללחוץ עליו שיסכים לקיום הועידה שיזמו אנשי היבסקציה (שאלות בכיוון זה הוא נשאל במהלך החקירה) ויתכן שהיבסקציה הלניגראדית רצתה לחסל אותו, חד-וחלק, בתקוה שהדבר יעלה בידם, מבלי לעורר תשומת לב מיותרת. יש לזכור כי אותה שעה השתולל בברית המועצות הטרור הסטאליני בכל עוזו ואנשים לאלפיהם נעלמו במרתפי הג.פ.או מבלי להותיר אחריהם כל עקבות ומבלי שיזכו למשפט כלשהו. אנשי רוח, ראשי כמורה, אינטלקטואלים שיכלו להיחשב, בצדק או שלא בצדק, כ"אויבי המשטר", זכו באותם ימים ל"טיפול" אכזרי והיו משוללי זכויות אלמנטאריות ביותר. מצב היהודים בתוך כל זה היה גרוע שבעתיים וזאת הן בשל פעילות היבסקציה, שטיפחה שנאה עזה לכל גילוי יהודי והן בשל מספרם הרב של היהודים בממסד הממשלתי והמפלגתי ובמיוחד בקרב המשטרה והצבא. הללו ראו באנשים כדוגמת הרבי מליובאוויטש סיכון למעמדם ועלבון לרוח האינטרנציונליזם שטופח על ידי לנין וחבר מריעיו.
טרור עקוב מדם ב"מדינה במצור"
המצב הכללי בברית המועצות היה בימים ההם בשפל המדרגה. אך לפני זמן קצר ניתקה בריטניה את יחסיה הדיפלומטיים עם מוסקווה והיה חשש למלחמה חדשה נגד השלטון הקומוניסטי, שעדיין לא התבסס דיו. במקומות שונים בעולם ערכו פליטים רוסיים "לבנים" התקפות והתנקשויות נגד דיפלומטים רוסיים. המדיניות הכלכלית החדשה, (נא"פ) עליה הכריז לנין ב-1922, פשטה את הרגל ובמקומה באה עתה תכנית החומש הראשונה, שבישרה הידוק החגורה.
באוירה זו של "מדינה במצור", המוקפת אויבים, השתולל הטרור של סטאלין בלי מצרים. כל מי שנחשב אויב המשטר, היה צפוי למאסר, לגירוש או אף להוצאה להורג, בלי משפט ובלי כל "הודעה מוקדמת". זה היה הרגע, אותו מצאה היבסקציה כשרה להיפרע מהרבי מליובאוויטש, שנוא-נפשה.
זו היתה, איפוא, תמונת המצב אור ליום ד', ט"ו בסיון תרפ"ז, כאשר מכונית הג.פ.או ובה הרבי, עשתה את דרכה אל בית הכלא המרכזי של לנינגראד, ה"שפולארקי".
