לוי-איצ'ה, כפי שכינוהו בחיבה, נהג מאז שנת תשל"ה (1974) לעזוב את ביתו בישראל למשך חודש תשרי ולעשות את החגים במחיצת הרבי. עדשות מצלמתו הנציחו את הרבי ברגעים מיוחדים רבים: חלוקות יין מ"כוס של ברכה" עליה ערך הרבי הבדלה במוצאי החגים, נענועי ארבעת-המינים בימי הסוכות, התוועדויות, תפילות ועוד.
בולטת הייתה תנועת מצלמתו בדקות הסמוכות ליום-הכיפורים, עת העניק הרבי לתלמידי הישיבה את "ברכת הבנים" המסורתית. עם עין אחת על השעון, לבל יחלל את כניסת היום הקדוש, ועין שנייה על עדשת הפוקוס, צילם לוי-איצ'ה עוד ועוד תמונות מן המעמד הבלתי נשכח.
כה עמוק היה שקוע תמיד במעשיו, עד כי פעם אחת ביקשו הרבי לומר לתלמידי הישיבה, כי אילו היו חדורי התלהבות בלימודם כמו פריידין בעבודתו – מסתמא היו הדברים נראים טוב יותר…
מתוקף תפקידו, זכה פריידין גם לחוויות אישיות. אחת מהן הייתה בשנת תשל"ו. באותה שנה הוא פתח תערוכה ב'בית סוקולוב' (בית העיתונאים בתל-אביב) עם תצלומים מחצר הרבי. התערוכה, שהוצגה בהמשך במקומות נוספים, אפשרה לקהל הישראלי הרחב להתרשם מחוויות רגשיות עזות כפי שהן משתקפות מבעד לצילום מקצועי.
התערוכה זכתה לשבחים רבים. עם זאת, כתב עיתונאי אחד בספר האורחים את השורות הבאות: "עם כל הכבוד למומחיות בצילום, הרי שהנושא שבחרת לצלם מחזיר אותנו אל תקופת החושך הפרימיטיבית של ימי-הביניים".
"בביקור הבא שערכתי בארצות-הברית", סיפר פריידין, "הצגתי בפני הרבי את ספר האורחים. אף שדפדף במהירות, הצליח הרבי להבחין באותה הערה שלילית. הרבי ביקשני שאשלח את תודתי לאותו עתונאי על כנותו, באמרו כי דרוש אומץ לב להביע דעה השונה מן הדעה הכללית. 'אך אמור לו, כי בימי הביניים לא הכול היה חשוך ובימינו – לא הכול כל-כך מזהיר. בקש ממנו שיציץ בטורי החדשות בעיתון בו הוא בעצמו כותב, וייווכח בכך'. הרבי מסר לי דולר המיועד לצדקה, וביקשני להעבירו לאותו עיתונאי".
חוויה מיוחדת נוספת חווה לוי-איצ'ה כמה שנים לאחר מכן. בכל פעם שהיה עליו לשוב לארץ-ישראל, נהג להמתין דווקא ליד ביתו הפרטי של הרבי כדי לקבל שם את ברכת-הדרך. הוא היה מודה לרבי על שהואיל לאפשר לו לצלמו ותמיד חזר והתנצל על אי-הנוחות הנגרמת בגינו לרבי. באותה הזדמנות גם היה מבקש ברכה עבור בני משפחתו.
פעם אחת המתין לוי-איצ'ה בדריכות מה. קודם לכן פגש אברך צעיר שסיפר לו כי הוא ואשתו חשוכי ילדים. "יש לך גישה מיוחדת אל הרבי", התחנן לפניו הצעיר. "אנא ממך – ספר לו על בעייתנו".
הדברים נגעו מאוד לליבו של לוי-איצ'ה. ברגע שיצא הרבי מביתו, התקרב לוי-איצ'ה ושטח בקצרה את מצוקתו של הצעיר. הרבי נתן בו מבט נוקב והשיב : "אמור לאותו אברך שירשום על פתק את שמו, שם אשתו ושמות אימותיהם. אזכיר על הציון (של כבוד קדושת רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם מליובאוויטש)". לאחר מכן, כפי שנהג פעמים רבות נוספות, הזמין הרבי את לוי-איצ'ה שיתלווה אליו בנסיעה ל'770'.
על-פי רוב נהג לוי-איצ'ה לסרב, אולם בפעם הזאת נכנס למכונית בתקווה לומר כמה מילים נוספות למען בני הזוג. אלא שהרבי לא הותיר לו זמן לעשות זאת. במהלך הנסיעה, שנמשכת דקות ספורות בלבד, התעניין הרבי בבני משפחתו של פריידין ושאל אם הספיק לקנות מתנות לאשתו ולילדיו. כאשר הגיעה המכונית ל'770' – נפרד הרבי לשלום מלוי-איצ'ה וזה האחרון מיהר לביתו של הצעיר כדי למסור לו את התשובה.
פחות משנה לאחר מכן, כאשר הגיע פעם נוספת לחצר הרבי, פנה לוי-איצ'ה כהרגלו להתארח בביתו של ידידו, ר' גבריאל שפירא. בדיוק כשהגיע, מיהר מארחו לצאת מהבית. "שלום עליכם, לוי-איצ'ה. זוכר אתה שלפני כשנה השתדלת אצל הרבי עבור בני-זוג חשוכי ילדים? ובכן, הגעת בתזמון מדויק – כעת מתקיימת ברית-המילה"…
פריידין הביט בשעונו. השעה היתה כמעט עשר בבוקר. בשעה הזאת עוזב הרבי את ביתו בדרכו אל '770'. בלי להתעכב שנייה אחת נוספת, מיהר לרחוב פרזידנט, שם ביתו של הרבי והצליח 'לתפוס' את הרבי. "רבי", קרא. נשימתו קצרה מן הריצה. "הברכה שהענקת אשתקד לבני-הזוג – התגשמה. היום הברית!".
תגובתו של הרבי הייתה מין תנועת ביטול שהתייחסה רק להתרגשות שאפפה את פריידין. תנועה שהביעה משהו כמו 'אל תעשה עניין מכל דבר. אין צורך שתתרגש כל כך'…
