נמצאים אנו בימי ספירת העומר, ימי האבלות על 24,000 מתלמידי ר' עקיבא שמתו בגלל חוסר האחדות שביניהם. זה הזמן להפיק לקחים מן העבר, להתחזק ב"אהבת ישראל" ולהתרחק מפילוג ומחלוקת.
מהי "אהבת ישראל" – עד כמה? מדוע אנו אוהבים את הזולת?
נאמר בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ובמבט ראשון נראה הדבר כמליצה, וכי אפשר לדרוש ממישהו לאהוב את חבירו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? מילא אם נכקש ממנו לאהוב גם את הזולת, אבל לא "כמוך"?! לכאורה משימה בלתי אפשרית.
ננסה לבחון מדוע אנו אוהבים את השני? לשאלה זו תשובות רבות. הוא ידידנו הוא איש שיחה נעים, בעל לב טוב. באמתחתו עצות מועילות ועוד כהנה וכהנה.
לפתע אנו מגלים כי אין זו אהבה אמיתית אלא אהבה התלויה בדבר. אנו אוהבים את ההנאה שנוכל להפיק מן הזולת ולא את הזולת עצמו, או, ליתר דיוק, הכל נובע מאהבת עצמינו ותועלתינו האישית.
אם אלו מושגי האהבה שלנו, לעולם לא נוכל להגיע לאהבה אמיתית לזולת עצמו ללא הדברים שנקבל ממנו. לכן אף פעם לא נוכל לאהוב אותו כמונו.
אהבה ללא סיבות
נתיחס לרגע לסוג אהבה אחר – הורים וילדים. כאן נגלה אהבה מיוחדת. כנשאל את ההורים מדוע הם אוהבים את בנם, הם לא יבחרו בסיבה מסויימת – בגלל שהוא פיקח, חרוץ, או נחמד. הם הרי אוהבים אותו גם אס הוא לא כזה. הם אוהבים אותו בגלל שהוא בנם וללא כל סיבה נוספת.
יתירה מזו: לעיתים ההורים אוהבים את ילדיהם יותר מאשר את עצמם. בכל הדרוש להם הם חוסכים, אולם בכל הנוגע לילדיהם הם מוכנים למסור את נפשם ולעשות הכל.
זוהי אהבה אחרת! אהבה שאינה תלויה בדבר. משום כך היא גם בלתי מוגבלת. כזו צריכה להיות גם האהבה בין אדם להבירו, אך איך עושים זאת?
הדרך לאהבה אמיתית
תחילה נשנה את המבט על הזולת. עד עכשיו ראינו בו גוף גשמי, הזר לנו, שכל אהבה אליו תלויה בתועלת שנקבל ממנו.
אך אם נביט על הצד הרוחני, זה שבו הנשמה, נראה כי כל ישראל הם נשמה אחת כללית אשר התחלקה לפריטים רבים בגופות שונים. כל פרט כולל גם את רעהו ולכן נשמה אחת אינה זרה לשניה ויש ביניהן אחדות גדולה מאין כמוה. כולם באו מאותו שורש ומקור (תניא פרק ל"ב).
כעת אנו באים לשלב המעשי:
כל עוד נעשה את גופינו עיקר, לא נוכל להגיע לאהבת ישראל אמיתית, שהרי תמיד נדאג לעצמינו ונחפש את התועלת שבזולת. אך אם נדע להעריך את מעלת הנשמה על הגוף, לא נשקיע את עצמנו במילוי תאוות הגוף, אלא נתמסר לצרכי הנשמה – אז בבואנו אל הזולת, לא נחפש את טובת ההנאה שנפיק ממנו, אלא נראה את המשותף והמאחד – חלק מנשמת ישראל שבו, אשר נמצאת אצל כולם ללא הבדל.
אהבה ללא גבול
אהבה זו פורצת את כל הגבולות – היא מגיעה גם למי שנמצא מעבר לים, גם לאדם שלא ראינו מעולם, שהרי אם זו אהבה ערטילאית אין הבדל בין נשמת אדם לחברו, ואפילו רשע גמור יש לאהוב כמו צדיק גמור.
כעת נבין מדוע "אהבת ישראל" היא יסוד כל התורה, כדברי ר' עקיבא : "זה כלל גדול בתורה". כדי להגיע לאהבה אמיתית צריך להעדיף ולהעלות את הנפש על הגוף, ועל העיקרון הזה מושתתת כל התורה.
מנהג עתיק יומין הנפוץ בקהילות רבות הוא לומר לפני התפילה : "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". מצות "אהבת ישראל" היא שער הכניסה אשר דרכו יכול האדם לבוא לעמוד לפני ה' ולהתפלל, ובזכותה תתקבל תפילתו.