פרשת פנחס-לדעת לפרגן!

יום אחד מגיע גבר לאשתו, ואומר לה. "אני רוצה לעזור לך, אני אכין ’על האש’ לארוחת ערב". 

אשתו, ניגשת לקצב – קונה את הבשר, לירקן – קונה את הירקות, משם היא ממשיכה למכולת – כדי לקנות את התבלינים וכל שאר המצרכים למנה הראשונה ולקינוח. 

היא קוצצת את הירקות, מבשלת את האורז למנה הראשונה, מגישה לבעלה על מגש מסודר את הבשר, התבלינים ובקבוק בירה. בעלה שנח בינתיים מסביב לגריל עם כל החברה קם מהכורסא, מניח על האש ומתחיל לנפנף. היא חוזרת לבית, פורסת מפה על השולחן, מסדרת את הצלחות והסכו"ם. מוציאה מהתנור את המנה הראשונה המוכנה, ומתחילה לעבוד על הקינוח. יוצאת כדי להתריע לבעלה שהבשר תיכף נשרף. חוזרת לבפנים, מסדרת את הסלטים והשתיה על השולחן. 

מסתיימת הסעודה. היא מורידה את כלי האוכל, שוטפת אותם, מסדרת את השולחן ומנקה אחרי. 

מגיע אליה בעלה "נו, איך היה החופש שנתתי לך היום"? 

האשה מעקמת את הפרצוף… 

מגיב הבעל – "ככה זה עם אשתי, כל מה שאני רק אעשה לה, לא יהיה לה טוב"…

 

בני ישראל במדבר מזכירים לנו קצת את הגבר הנ"ל… מה שהקב"ה ומשה יעשו – הם יתלוננו…

גם השבוע – 

מגיע פנחס; בקנאה שלו, הוא מציל את כולם מהמגיפה. איך מגיבים על כך בני ישראל?

נאמר בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם".

שואל רש"י מדוע היתה התורה צריכה לפרט?

שתכתוב "פנחס", מקסימום "פנחס בן אלעזר הכהן". למה "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" 3 דורות? 

אומר רש"י "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא בישראל"… הם התכוונו לסבא שלו ליתרו כהן מדין. 

נו, באמת! איפה הפרגון? הוא הציל אתכם מהמגפה, לא יכולתם לפרגן לו קצת יותר?

זוהי בדיוק הנקודה.

מה זה פיטום? אתה לוקח את העגל או הפרה, ולפני שאתה שוחט אותה, אתה נותן לה לאכול, ומפטם אותה… זה השיא של האכזריות. וזה בעצם מה שאמרו השבטים. זה שפנחס הרג את זימרי, זה לא מתוך צדקנות וקנאות גדולה. אלא מתוך תכונות אכזריות הטמונות בו. 

לכן מגיעה התשובה של התורה:

לפנחס היה עוד סבא: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".

אהרן, ה"אוהב שלום ורודף שלום", פנחס כנכדו ירש ממנו את התכונות הללו, ובגלל הסיבה הזו – כדי להשכין שלום בעם ישראל עשה מה שעשה.

זו בעצם התשובה לטענה כפויית הטובה של השבטים.

– – – –

זהו המסר – כשאנו רואים אדם העושה מעשה טוב, הרבה פעמים אומרים, "הוא לא עושה את זה מתוך כוונה טובה." "הוא עושה את זה בשביל כבוד." "עושה את זה מצד אינטרס שיש לו."

לכן, כשאנחנו רואים אדם שעושה מעשה טוב, יש לפרגן, לתמוך, לעודד.

כולנו מכירים את הביטוי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כשאדם מתחיל את המצווה, גם אם הוא התחיל אותה "שלא לשמה", אבל בסוף – הוא יגיע ל"לשמה". 

בתורת החסידות מוסבר עוד יותר מזה: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – ה’תוך’ של ה’לא לשמה’ הוא ה’לשמה’.

נכון אולי שמבחוץ זה נראה רק אינטרס, אבל ליהודי יש נשמה, והנשמה עושה את זה לא בגלל האינטרס, היא עושה את זה לשמה, לשם המצווה. 

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

 

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת