ירוחם פישל. רק השם לבד נותן את הרושם שהמדובר ב"ותיק ורגיל", על-אחת כמה-וכמה אחר הצצה בדמות הנושאת שם זה. מיד ישוכנע הרואה כי לפניו "חסיד בן חסיד", יהודי שזקן מעטר את לחייו וציציות משתלשלות מבעד שולי מעילו. אכן, קשה לגלות בו בר' ירוחם פישל את עברו הלא רחוק…
כמו צעירים יהודים רבים בארצות-הברית היה גם ירוחם שייך לאלו שלא זו בלבד שהיו רחוקים מכל שמץ ופירור של יהדות, אלא עוד פרקו מעליהם כל עול והתמרדו נגד מסגרת ממוסדת כלשהי.
מחלה זו – "מרידה במסגרת" – נפוצה מאד בקרב הצעירים האמריקאים, בעיקר בקרב "בני הטובים" האינטלגנטים שבהם, ובמיוחד – לדאבון הלב – בקרב אחינו בני ישראל, אשר – יותר מאחרים – אינם מסוגלים לחיות חיי שגרה אפורים.
כך צמחה לה בארצה"ב תנועת ה"היפים" המפורסמת בטירופה, שהפילה ברשתה חללים רבים, וכך מצא עצמו גם מיודענו, ירוחם, משתייך כחבורה תועה-תוהה זו ויחד עמם שוטט על פני הארץ, לארכה ולרחבה.
אך כאשר הטיול והשוטטות הפכו גם הם לשגרה, החלו "יפי הנפש" שבקרב ה"היפים" למאוס גם בזה. באותה עת החלה להתגבש בתוכם קבוצה מסויימת שהחליטה לעבור לחיים ביערות, ב"חיק הטבע", כשהיא מאמצת לעצמה פולחנים שונים ומשונים, כאשר ה"דת" הנוצרית משמשת לה כמקור וכיסוד.
חוקים קבועים ומוזרים היו לה לאותה כת תמהונית. בתום תקופה מסויימת של מגורים ביער והשתתפות בפולחנים, היה חייב כל חבר לעבור טכס מיוחד של העברה לדת – שמד !
זה היה מזלו של ירוחם כאשר אף לו ניתן תאריך מסויים שבו יהיה עליו לעבור טכס זה. באותו יום קריטי אף עלה בגורלו להיות "תורן הפולחנים", כאשר במסגרת תורנות זו היה עליו להעלות אש ב"מזבח" ולעסוק בשאר מיני פולחנים תמהוניים ומטורפים.
היום, כשהוא רק נזכר באותם רגעים, נחנק קולו מהתרגשות : לא היתה זו הפעם הראשונה שהעליתי אש על ה"מזבח" – הוא מספר – ומעולם לא היו כל בעיות.
אך הפעם, משום מה, סירבה האש להאחז בגזירי העצים שהיו מונחים שם. על כן נפנתי לחפש חומר דליק ומצאתי ערימה גדולה של עתונים, באמצעותם חשבתי ללבות את האש.
העתונים – ממשיך ר' ירוחם בסיפורו – החלו כמובן לבעור באש, בזה אחר זה, כשלפתע, מתוך אחד מהם, ניבטה אלי תמונה, תמונתו של אדם בעל הדרת פנים נשגבה, המעוטר בזקן שיבה. מבטו של אותו אדם היה מופנה ממש אלי, ועיניו, זוג עינים חודרות שמעולם לא נתקלתי בשכמותם, ננעצו בי וחדרו ללבי בצורה מדהימה ביותר. לא ידעתי מדוע, לא הבנתי כלום, אך הרגשתי בכל ישותי ובכל עצם מעצמותי כיצד עיניים אלו מביטות בי וזועקות לעברי: עצור!!!
…נזדרזתי לשלוף את אותו עתון מתוך הערימה הבוערת, ונוכחתי לראות שזהו עתון מקומי של העיר "אמהורסט" שהיתה קרובה לאיזורנו, והתמונה היא תמונה של הרבי מליובאוויטש, שהופיעה במסגרת מודעה שפורסמה על-ידי "בית חב"ד" המקומי…
על חב"ד לא שמעתי עד אז – הוא מסיים ביבושת – אך העיניים שבתמתה נתנו לי דחף נפשי עצום לגשת מיד אל אותו "בית חב"ד" שכתובתו הודפסה במודעות שם פגשתי בשליח החב"די המקומי, הרב ישראל דרן, אצלו למדתי את שלא ידעת על יהודים ויהדות.
ועוד דבר אחד – לאותם שמתפלאים על החסידים שבכל פרסומיהם דואגים לצרף את תמונתו של הרבי, להם אני רק יכול לומר: אותי זה הציל!
