לפני זמן-מה, פנה אלי חבר ישראלי, שרק לפני שנה עבר לגור בבאזל. יש לו איזה עניין משפטי לסדר והוא צריך עזרה. 'תפנה אותי לאדם המתאים', הוא ביקש.
כיון שזו לא הפעם הראשונה, שאני נתקל בבקשות מסוג זה, ביררתי אצלו איזה סוג בעיה ישנה ולפי זה הפנתי אותו לידיד, עורך דין יהודי מקומי.
השבוע נגש אלי החבר ואמר: תודה על ההפניה, עורך הדין עזר לי מאוד ובמאור פנים, אבל יש בעיה אחת; הוא לא מעוניין לקבל תשלום?! ואני באמת לא מכיר אותו מאף מקום…?
לא הופתעתי, אני גר בבאזל מספיק זמן כדי לדעת שזו התנהגות מקובלת בין יהודי באזל. רק חייכתי ואמרתי: 'שמע, קבל על עצמך גם אתה לעזור ליהודים באותה צורה'.
חברים, יש שם להתנהגות הנפלאה הזו, התלמוד קורא לזה 'ערבות'. במסכת שבועות נאמר 'כל ישראל ערבים זה לזה'. כשם שבהלוואה כספית, במידת הצורך, הערב עומד במקום הלווה, כך גם בכל דבר, ובין כל בני ישראל, כשיש צורך, הרי שהאחד ערב לחברו.
אחד המקורות לדין ה'ערבות' (הגדרת המושג ערבות) נלמד במסכת בבא בתרא מפרשת השבוע, פרשת ויגש.
בשיא המתח של הסיפור (בהמשכים) של יוסף ואחיו, כשיוסף הודיע שהוא משאיר את בנימין אצלו לעבד בעקבות 'גניבת' הגביע של יוסף, הו אז 'ויגש אליו יהודה' ואמר 'כי עבדך ערב את הנער'.
ואז המשיך והוסיף 'ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי'.
ערבתי לאבי שאשיב לו את בנימין, כששכנעתי אותו לאפשר לבנימין לבוא עמנו למצרים. 'אנוכי אערבנו מידי תבקשנו' אמרתי לו.
זוהי ערבות!
אחים אלו, השבטים בני יעקב, מייצגים את כולנו, הם הרי 'בני ישראל' אבות האומה, ומהם למדנו ערבות מהי.
בין יהודי באזל זה מקובל ואפילו אך טבעי, ובכל זאת, כל פעם מחדש זה מרגש אותי. אבל לא רק מרגש, גם מחזק. לפתע אני מרגיש שייך למשהו גדול וחזק. אני יהודי ויש לי גב רחב וחזק, כי כל ישראל ערבים זה לזה.
| הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ. |
