עני היושב בקרן הרחוב מעורר את רחמינו ואנו נותנים לו מעט כסף לצדקה. מעשה הומני לכל דבר, אך, האם זאת בלבד?
חכמינו ז"ל מעוררים את תשומת ליבנו לכך ששרש המילה/פעולה "נתן" (נ.ת.נ.) – נקרא הלוך ושוב, מלפנים ומאחור – "נתן", מה שמלמדנו שכאשר נותנים אנו לשני הרי שאנו גם מקבלים, והגדילו לעשות חכמים שעה שקבעו את הפתגם: "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית", שפירושו: בכך שהעני לוקח מאתנו את הצדקה הרי הוא עוזר ונותן לנו את האפשרות לקיים את רצון הבורא.
כיוון מחשבה זה מוצא את מקומו בתחילת פרשתנו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". לכאורה מתאים היה לומר: ויתנו לי תרומה – שהרי העם נצטווה לתרום, לתת – מדוע נאמר "ויקחו"? ללמדנו, שבנתינה לצדקה אנו למעשה לוקחים, מקבלים.
צדק בעולם
כאן לומדים אנו להעריך נכון את מעשה נתינת המטבע לאותו יושב קרנות- מצוות צדקה.
שכך מסופר על דוד המלך ששאל את בורא העולם: כיצד יכולים אנו לתת לעני מה שהבורא מנע ממנו, הלא בכך משנים אנו את החלטת הקב"ה? ענה לו הקב"ה: הן זו כל כוונתי בבריאת מציאותו של העני המחוסר-ממון, בכדי שיבוא העשיר המושפע-ממון וייתן לו מכספו, כלומר: הקב"ה, שהוא "הזן ומפרנס לכל" בורא העולם ומנהיגו, הוא הדואג למזונותיו וצרכיו של העני והעשיר, אלא שלעשיר נותן הבורא את חלקו של העני כדי שיהיה המתווך והשליח להעביר לעני את חלקו, ובכך יצא לאוויר העולם הצדק שהעני מקבל את שלו ממנו נגזרה המילה "צדקה".
זהו שמדגישה לנו התורה: "ויקחו לי תרומה"-(ומפרש רש"י):"לי" – "לשמי", היינו: נתינת צדקה מצריכה להיות "לשם שמים" משום שכל היא מטרתו ורצונו של הבורא.
לשם שמים
על הדגשה זו של התורה, "לי" – לשמי מתעוררת לכאורה התמיה: מדוע בחרה התורה מכל המצוות דווקא את מצוות הצדקה, והדגישה שיש לקימה "לשם שמים"? וכי יתר המצוות אין לקיימם אך ורק משום שהם ציווי הבורא?
אין זאת אלא שבקיום רוב רובם של המצוות ניכר בעצם קיומן שהם נעשות כציווי הבורא, לדוגמה: המניע היחיד שיביא יהודי להנחת התפילין הוא ציווי הבורא, ואף אחד לא יבוא ויאמר שמשכלו והבנתו הגיע לכך שיש להניח על הראש והיד קוביות שחורות עשויות עור פרה…. כך גם לגבי לבישת ציצית, קביעת מזוזה, וכן הלאה…
לעומת זאת מצוות הצדקה, כשאדם נותן מכספו לאחר, עני, לא ניכר בכך הציווי האלוקי. הוא חש רגש הומני ויודע להסביר את מעשיו כ"אורח חיים טוב" או כ"צדק אנושי ותרבותי" משום כך מדגישה התורה שדווקא – בעיקר – מצווה זו, עליו לקיים באופן של: " לי –לשמי" גם כאשר אנו נותנים צדקה מתוך רגש של רחמים, עלינו לזכור שהדבר נעשה בציוויו של הקב"ה.
דו צדדי
אמנם מסתבר לומר שרגש זה של עשייה "לשם שמים" חל על נותן הצדקה בלבד, אך עיון בכתובים מגלה שגם המקבל – העני – מחויב בכוונה זו. זאת רומזת לנו התורה בפסוק: "ויקחו " לי גם ה"לוקח – מקבל התרומה חייב לעשות זאת באופן של "לי – לשמי" גם מעשה פשוט שכזה, לקיחת צדקה עבור חיי נפשו, גם הוא צריך להיות חדור בהכרת מציאות הבורא.
מצווה זו יותר מכל חברותיה מדריכה ומלמדת את האדם לראות בכל מעשיו חלק מצוות השם.
תמיד יש לקיים את ציווי של "בכל דרכך דעהו" – בכל מה שהאדם עושה צריך המוטיב להיות – רצון הבורא.
זהו גם עיקר תוכנה של מצוות הקמת המשכן – הציר המרכזי עליו נסובים עניני פרשתנו – אותו צוו בני ישראל לקים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולמדו חז"ל שהציווי הוא לכל יהודי באשר הוא: לקים את המשכן בתוכו, בתוך האדם ובו ישכון ה', כשנאמר בפסוק: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד.
